חיפוש

טור אישי: החיים שלצד המתים

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל הוא הזדמנות לדבר גם על מי שחזר ולא רק על מי שנותר מאחור. רבים מהם חיים בינינו בצל הפוסט טראומה

X
כל הסיפור
קנו עכשיו
חוות דעת גולשים

הימים שבין יום השואה ליום הזכרון לחיילי צה"ל הם עשרת ימי התשובה של הציונות.
בעיניי, יום השואה הוא ה ט' באב של הישראליות ויום הזיכרון הוא יום הכיפורים של החילוניות הלאומית (אז מה אם המצאתי, אם יש דתי לאומי וציונות דתית אני לגמרי חושבת שמותר לי).

 

וביום הכיפורים הלאומי שלנו, הוא יום הזיכרון, אנחנו עומדים כל שנה עטופים בטלית מתנו, ביזכור הכללי והציבורי ובקדיש הפרטי של כל מי שגדל וחי בארץ הזאת (כי פשוט אי אפשר לחיות פה בלי שיהיה לך איזה "חלל", בדרגת קרבה זו או אחרת) ובעודנו עטופים בשכול, מתייחדים, ממתינים לתקיעת השופר של יום הזיכרון, שיפתחו שערי שמיים ודלתות הדמעות כדי שנזכור את כולם.

 

ובו בזמן שאנו עטופים בטליתות מתנו, על ראשינו כמו תפילין, כטוטפות בין עיננו, אלה שחזרו, ועומדים בינינו, ועליהם אין יום זיכרון, אבל רבים מהם השאירו חלק נכבד ממי שהם ושכלו את עצמם לעצמם.

כל כך הרבה מהגברים המדהימים, העוצמתיים, המרשימים והיפים שאני מכירה, כאלה שהם גיבורי ישראל וגיבורי על. שאין בהם מורא רק פחד גדול מהחושך. כשהלילה יורד על כל ה 1.80 פלוס-מינוס סנטימטרים שלהם הם מתקפלים לתנוחת עובר ורק מחכים שהחושך יעבור.

 

החיים בצל פוסט טראומה והלם קרב, הם רק חצי חיים. הם חיים בלי יכולת לישון, הם חיים בלי יכולת לחלוק באמת את מי שאתה הם חיים בפחד ממי שאתה. מה שעשית ומה שאתה יודע שאתה מסוגל לעשות.

 

את חלקם אני מכירה מקרוב. שנים ארוכות, אני עדה לכך שעל פניו הם חזרו לחיים במלוא העוצמה והם מגיעים להישגים מדהימים. חוץ מלפעמיים, בלילה, בשקט, כשמשהו מתגנב ללב כשהם לרגע לא עמדו על המשמר. חלק מהם פגשתי במהלך השנים כעיתונאית, ולמרות שהיו שם מפגשים חטופים הם חקוקים בדם ליבי. 

 

כ-15% מהחיילים שנפגעו במערכות ישראל ובפעילויות מבצעיות וביטחוניות, סובלים מהלם קרב. זה מספר לא מבוטל. יש רמות שונות ל"הלם קרב" – תגובה פוסט טראומטית לאירוע שהתרחש בזמן פעילות מבצעית או לחימה. לא כל החיילים שסובלים מפוסט טראומה הגיעו לפתחו של משרד הביטחון וביקשו טיפול או עזרה. חלקם פנו לבקשת סיוע במגזר הפרטי, עדיין מסתובבים עם תחושת "כישלון" אישית על שלא הצליחו "להשתחרר" מהעבר. חלקם מדווחים על מצב "לא נורא" שאפשר לחיות אתו ומדחיקים את ההשלכות של הטראומה על חיי הווה שלהם.


אם יש משהו שבו אנחנו יכולים לסייע להם, חייבים לסייע להם בו, הוא התרת קשר השתיקה סביב הנושא, מתן לגיטימציה מלא וגלוי לתחושות שלהם ולזכור להוקיר אותם ולהיות שם עבורם ולחבק אותם חזק, במיוחד עכשיו בימים האלה.

 

בשנים האחרונות, במיוחד מאז שהפכתי לראשונה אמא לחייל, כשאני עומדת ביום הזכרון דום ומריצה בראשי את כל נופליי כולם, בזה אחר זה, מבני, דרך גיא, יניב, אור... ועד החברים של הילדים שלי והתלמידים שלי. בלי שהתכוונתי נכנסים לי לרשימה הזאת שוב ושוב גם כאלה שחיים ביננו, חלקם במרחק נגיעה ממני, כאלה שיודעים לבוא ולבקש חיבוק בלילה חשוך.

 

בהתחלה ניסיתי לגרש אותם בחלחלה מראשי, הרי הם כאן. הם חיים, הם בריאים לגמרי, יפים כמו פרסומת לציונות. השנה הבנתי שטלית ותפילין הולכים יד ביד. כשאני בוכה על המתים שלנו, שלי, אני בוכה גם על החיים. אני רוצה שתדעו ששילמתם המון, וגם אם לא נתתם חיים, נתתם חלק מהחיות שלכם וזה מצדיק איזה רבע דקה דומייה וזה מצדיק שאנחנו נוקיר את החיים שלצד המתים. 

עוד ב-דעות:
הפרטים שלי
הרשמה והתחברות:
לקוח חדש
לקוח רשום בויטרינה
או באמצעות:
שכחתי סיסמא
הרשמה לניוזלטר
תחומי עניין
פרסום בויטרינה

בעלי עסקים, מנהלי פרסום, יזמים ומקדמי אתרים - יש לכם מוצר או שירות חדש ומעניין? שימו אותו בויטרינה! השאירו פרטים ונחזור אליכם בהקדם:

תודה! הטופס התקבל בהצלחה.
צור קשר
תודה! הטופס התקבל בהצלחה.